| ניצן פלד, ישראל היום |
"האם אין לך בעיה לייצג מדינה שיש בה כל כך הרבה אפליה כלפי שחורים?"
את השאלה המטרילה והפתטית הזו הפנה עיתונאי איראני (לא פחות!) לטיילר אדאמס, הקפטן ממוצא אפרו־אמריקאי של נבחרת ארה"ב, במסיבת עיתונאים לקראת המפגש בין נבחרות שתי המדינות.
אבל אדאמס לא נגרר לפרובוקציה הזולה והשקופה. במקום, הוא הפגין בגרות שאולי לא היינו מצפים לה מאחד בן 23 בלבד, אבל כן ממי שהוא כאמור קפטן ומי שסביר מאוד להניח הגיע מתודרך אל מסיבת העיתונאים הטעונה.
"יש אפליה בכל מקום. מה שלמדתי, בייחוד מלחיות במדינות אחרות ולספוג תרבויות שונות, הוא שבארה"ב אנחנו כל הזמן מנסים להתקדם",
ענה. ואז הלך לנצח את הנבחרת של הדיקטטורה הדכאנית, משלחת הטרור, הרצחנית והמסוכנת שהיא מדינתם של האייתוללות.
אפשר רק לדמיין איך היתה נראית הסיטואציה הזו אם היתה הפוכה; כמה ביקורת בינלאומית, בייחוד מערבית, היה סופג העיתונאי האמריקאי. כמה מגמגם ומפוחד היה לבטח הכדורגלן האיראני. אבל זה לא קרה.
ואם כן יש עיתונאי אמריקאי שראוי להזכיר כשמדברים על המונדיאל האסוני שהוא קטאר 2022, זה כמובן גרנט ואהל, מי שהיה לא רק עיתונאי הכדורגל הבכיר בארה"ב ככל הנראה, אלא גם קול לאומץ וליושרה ערכיים אמיתיים. לא בשליחות שום ממשל, לא כותב "מטעם" אף אחד ולא מטריל לשם הפרובוקציה. כשהוא הגיע למשחק בקטאר, בחולצת קשת בענן כדי להביע תמיכה בקהילה הלהט"בית (המדוכאת בקטאר ובאיראן, ובשלל מדינות אחרות שלא ראויות לארח טורניר שכזה), הוא לא הגן על רשעים ולא נטפל לחלשים, בדיוק ההפך הגמור. בדיוק מה שצריך היה לצפות מכל עיתונאי שסיקר, ובייחוד מאלו שנסעו לסקר, את טורניר הבלהות הזה. עיתונאי ספורט, ועיתונאים אחרים.
אבל כל כך מעטים עשו זאת. כל כך מעטים זכרו מה התפקיד שלהם. כל כך מעטים מילאו את חובתם ולא מעלו בתפקידם. ואיכשהו, במקרה, אחד שדווקא כן, מצא את מותו המסתורי בקטאר. צירוף מקרים.
תזכרו את זה כשבעוד ארבע שנים יחזור הטורניר אל צידה החופשי של משפחת העמים. הצד שבו מותר להביע דעה בכיכר העיר. תזכרו את זה כשדווקא משם - מטורניר מעורב שיתקיים במקסיקו, בקנדה ובארה"ב - בטח נקבל לא מעט טורים ביקורתיים מאוד, חיצים נוקבים, נגד אפליית שחורים, כמובן. אולי גם נגד אסלאמופוביה. ותזכרו שביקורת היא לא רק סימן למה שלא עובד, אלא למה שעוד יכול לעבוד טוב יותר.