ישראל או חו"ל? איפה כדאי לשבת בחשיפת יתר ברבעון הקרוב

כל מי שמנהל כסף היום – בין אם מדובר ביועץ השקעות פרטי, מנהל קרן נאמנות אקטיבית, מנהל קרן השתלמות ופנסיה או אפילו מנהל קרן גידור – נדרש להכריע בשאלה אחת שחוזרת על עצמה כל רבעון מחדש: כמה מהתיק לשבץ בישראל וכמה בחו"ל, ובפרט בארצות הברית. אצלי בתפקיד יש בכך יתרון נוסף: אין לי בנצ’מארק קבוע כמו S&P 500 או ת"א 125. הבנצ’מארק נקבע לפי האלוקציה של כל תיק ותיק, ולכן יש הרבה יותר חופש בהחלטה. הנה איך אני רואה את התמונה כרגע.

ישראל: מהמסיבה של 2025 להתפכחות של 2026

אין לי ספק שהמומנטום בשנתיים האחרונות שייך לישראל. אחרי אחת התקופות השחורות בתולדות המדינה, שוק ההון הישראלי עבר תיקון V-שייפ שגבל בנס גלוי. גופי השקעות זרים נכנסו בהיקפים גדולים למניות ת"א 35 – בעיקר לבנקים, לביטוח ולטכנולוגיה – והמדד נסחר לא מעט זמן כאילו אף אחד לא מעוניין לרדת מהבמה.

אבל בחצי השנה האחרונה משהו השתנה. מדד ת"א 125 נמצא כיום (סוף יולי 2026) בירידה שבועית של כ-4.5%, עם תשואה חודשית שלילית קלה, וזאת לעומת תשואה של כ-11.42% מתחילת השנה ו-32.19% ב-12 החודשים האחרונים. מדד ת"א 35 מציג תמונה דומה – ירידה שבועית של כ-2.4%, אך עדיין עלייה של כ-14% מתחילת השנה ו-כ-38% ב-12 חודשים. במילים אחרות: השנה עדיין חיובית מאוד, אבל המומנטום התהפך, ומדד הבנקים – שהיה קטר העליות – הפך בחלק מהימים האחרונים לגורם המרכזי לירידות.

לצד זה, שני גורמים נוספים מכבידים על הסנטימנט:

הפוליטיקה הפנימית – ישראל נמצאת בדרך לבחירות, מצב שמזרים חוסר ודאות לשווקים ומערער את היציבות הכלכלית והאזורית בו-זמנית.

החזית מול איראן – בשבועות האחרונים חווינו הסלמה חדה: תקיפות אמריקאיות סביב מיצר הורמוז, איום אמריקאי מפורש בגל תקיפות רחב היקף נגד תשתיות אנרגיה איראניות, וסימוכין למעקב אחר האתר התת-קרקעי "הר פיקאקס" החשוד כמתקן גרעיני. נכון לתחילת אוגוסט 2026, טראמפ הודיע שביטל מתקפה מתוכננת לבקשת איראן ומדינות המפרץ (בהובלת מוחמד בן סלמאן), על רקע קווי מתאר שסוכמו לעסקה שכוללת פתיחה של מיצר הורמוז וסיום האיום הגרעיני – אך ההסכם עדיין לא אושר סופית, וגורמים בצבא איראן מכחישים שהיוזמה לעצירת האש הגיעה מהם. כלומר: המצב נזיל ביותר, ולא ניתן להצביע בביטחון על התרחיש הבא.

לחזית הזאת יש גם תרגום ישיר לכיס: מחיר חבית הברנט זינק מכ-77 דולר בסוף יוני לשיא של כ-96 דולר בתחילת אוגוסט (זינוק של כ-24%), לפני שנרגע חזרה לסביבת 86-89 דולר עם ההודעות על דה-אסקלציה. בישראל זה תורגם לעליית מחיר הדלק – מ-7.48 ש"ח לליטר ביולי ל-7.88 ש"ח ב-1 באוגוסט.

מעבר לזירה הביטחונית, יש גם תמחור. השוק הישראלי יקר – לא פחות יקר משוקי העולם האחרים, אבל בישראל התמחור הנוכחי כבר מגלם תרחיש כמעט אידילי: ניצחון מוחלט על איראן, הסכם שלום אזור  ופשוט "שקט תעשייתי". וזה מתחדד גם ברמת המאזן הפיסקלי: יחס החוב-תוצר של ישראל טיפס מכ-60% ערב המלחמה לכ-70% היום, ויעד הגירעון לשנת 2026 עומד סביב 3.6%-3.9% מהתוצר, כשבבנק ישראל מדגישים את החשיבות שבחזרה למסלול פיסקלי אחראי כדי לשקם את "כריות הביטחון" התקציביות.

עם זאת, חשוב לזכור: השוק הישראלי הוא שוק חזק, שהתמודד לא פעם עם תרחישים לא פחות מאתגרים ויצא מהם מחוזק. ויש יתרון אמיתי, שלא תמיד מתומחר, בניהול כסף בבית - הן ברמת הלוגיסטיקה והן ברמת ההבנה של המוצרים והאסטרטגיה קדימה.

ארצות הברית: הבנאדם הכי פחות צפוי בעולם החופשי מנהל את הכלכלה הגדולה בעולם

גם מעבר לים המצב לא פשוט יותר. התנודתיות חזרה לרמות שלא ראינו מאז ימי הקורונה, והגורם המרכזי המקשה על תחזיות הוא נשיא ארצות הברית עצמו. דונלד טראמפ מבין שווקים טוב מאוד, אבל סדר העדיפויות שלו כרגע מוכתב במידה רבה על ידי המלחמה מול איראן, עליית מחירי האנרגיה והאינפלציה שחזרה להטריד – ולא בהכרח על ידי סדר היום הכלכלי-מסחרי שאפיין את תחילת כהונתו.

התמונה המוניטרית מורכבת יותר משנראה על פני השטח. באמצע יולי פורסם מדד המחירים לצרכן (CPI) לחודש יוני, שהפתיע לטובה: אינפלציית הליבה עמדה על 0% חודשי (מול תחזית ל-0.2%) ו-2.6% שנתי, נתון שהוריד זמנית את הסיכוי לעליית ריבית בפגישת ה-FOMC ביולי. אבל ההקלה הייתה קצרת מועד: התלקחות המלחמה מול איראן ועליית מחירי האנרגיה החזירו את הסיכון האינפלציוני לשולחן, ובפועל ה-FOMC החליט ב-29 ביולי להשאיר את הריבית ללא שינוי בטווח 3.50%-3.75% – זאת לאחר שבתחילת השנה השוק עוד תמחר הורדות ריבית, ורק לפני מספר שבועות תמחר אפילו העלאה. יו"ר הפד קווין וורש נמנע מלתת הכוונה ברורה קדימה, ותשואות האג"ח ל-10 שנים נעות סביב 4.56%, לצד 4.18% לאג"ח ל-שנתיים – עדות לשוק שעדיין לא בטוח לאן פניו מועדות.

המסקנה שלי: ארצות הברית נכנסת למערבולת קטנה שהיא צריכה להבין איך יוצאים ממנה – אינפלציה שעולה מחדש, וריבית שכיוונה כבר לא ברור, תרחיש שנשמע הזוי לפני חצי שנה ונשמע כעת לגיטימי לחלוטין.

אירופה ושווקים מתעוררים: הזדמנות שאני עדיין לא מוכן לתפוס

אירופה נמצאת בפרדוקס. יש שם הזדמנות אמיתית - עולמות ה-AI יכולים לייעל תעשייה מיושנת יחסית - אבל גם צבר משברים במקביל: משבר הגירה, משבר אנרגיה ומשבר אקלים, שקשה לי לסנכרן ביניהם ולעקוב אחריהם ברמה שמצדיקה חשיפה משמעותית. לכן אני נשאר על הגדר.
לעומת זאת, שווקים מתעוררים מרוויחים מהמעבר הזה. הם מאופיינים בקורלציה גבוהה לשוק השבבים המתפתח, עם ביקוש אמיתי בעולמות ה-AI והטכנולוגיה, ולכן אני נותן להם משקל דרך מדדים גלובליים שמשלבים גם ארה"ב וגם אסיה ושווקים מתעוררים - ולא רק דרך חשיפה ישירה וממוקדת.

אז מה עושים בפועל?

הסיכום שלי פשוט: כמו כולם, גם אני לא באמת יודע מה יקרה בשבועות הקרובים. אבל אני יודע איך לנהל את זה - משקל שוק בכל הגזרות.

• בישראל - פחות אגרסיביות, יותר הטיה לערך על פני צמיחה, יותר הצמדה לכלכלה הריאלית ופחות לסקטורים שיכולים "לרגש" את התיק (כלומר, תנודתיים מדי).
• בחו"ל - ארצות הברית עדיין קרובה מספיק בשבילי לשקף את הכלכלה העולמית, ואני סומך עליה שתעבור את המשבר הנוכחי. אבל אני לא מחזיק רק אותה: אני מוסיף חשיפה לכל העולם כמו msci ac ולשווקים מתעוררים. אירופה, לעומת זאת, נשארת כרגע מחוץ לתיק - לא כי אין שם הזדמנות, אלא כי אין לי דרך אמיתית לנהל את הסיכון שם.

זה לא ניהול סיכונים שנועד להרוויח הכי הרבה כשהשוק עולה, אלא ניהול סיכונים שנועד לשמור על התיק גם כשהתמונה משתנה מיום ליום - וכרגע היא משתנה כמעט כל יום.