| ריקרדו סטיון, שליח "דבר" בקטאר |
כברזילאי במקור, וכעיתונאי ישראלי שמסתובב בעולם ב-30 השנים האחרונות, מעולם לא ראיתי חיפוש כל כך עמוק ומדוקדק על כל מה שהיה קשור או יכול להיות קשור לישראל וליהודים, כמו שראיתי פה בגביע העולמי בכדורגל שנערך בקטאר.
בבחירות לנשיאות ארה"ב, ברזיל או צרפת, או בניסיון לדעת כמה יהודים יש באולימפיאדה, תמיד יעניין אותנו למצוא סיבות האם האירוע העולמי התורן טוב ליהודים, או ליתר דיוק: לישראלים.
כשנחתם הסכם השלום עם איחוד האמירויות, במשך חודשים רבים לא פסקו הדיווחים על כל מילימטר של דובאי ואבו דאבי, על הרפתקאות הישראלים, בתי כנסת, מסעדות, חתונה ראשונה, ואפילו גניבות מבתי מלון. הכל על הקשר היהודי והישראלי, ברמה כמעט מטרידה, בכמות עצומה, עד שנראה היה שדובאי היא ישראל 2.0.
אבל מרחק קצר מאותה דובאי ידידותית, נמצאת קטאר, לא חברה של ישראל בלשון המעטה. הציפיות הגדולות שלנו לקשר ישראלי במדינה העוינת העלו רשימה ארוכה של סיפורים, אבל מה שהתחיל בציפייה גדולה מתברר כאמת לא מפתיעה: קטאר לא מקבלת אותנו בזרועות פתוחות, ולכל היותר מוכנה לסבול אותנו.
כבר מ-2019 נודע לי שהיה לרב מארק שניידר מניו יורק קשר עם נציגי ממשלת קטאר. הרב האמריקאי סיכם עם הקטארים שבמדינה המארחת את הגביע העולמי יהיה גם אוכל כשר לעשרות אלפי היהודים שיגיעו, ובהמשך אפילו עם הקפריסאים נחתם הסכם על טיסות שחברה קפריסאית תביא ישראלים ישירות מתל אביב לדוחא.
למרות שלישראל אין יחסים דיפלומטיים עם קטאר, פיפ״א הגיעה להסכם עם ממשלת קטאר, בו חייבה אותה לאפשר לישראלים בעלי כרטיסים למשחקים ולעיתונאים ישראלים להיכנס למדינה.
חברתנו ארה"ב הצטרפה למסיבה, כאשר דווח כי גם החיילים האמריקאים המשרתים בבסיס הצי האמריקאי הענק כאן בקטאר, יארגנו ערבי שבת עם חבריהם היהודים עבור בני העם שסך כל האנשים שבו לא גדול יותר ממדינת קליפורניה.
קראו את הכתבה המלאה באתר החדשות דבר
