| ריקרדו סטיון, שליח "דבר" בקטאר |
כולם דיברו על הניצחון האדיר של נבחרת סעודיה על ארגנטינה במונדיאל בשבוע שעבר. חלק ניסו אפילו לקשר בינו לבין הניצחון של יפן על גרמניה. רק שזה לא שייך, יפן היא אחת מ-15 נבחרות הטובות בעולם, וחוץ מזה, היה לה מזל אדיר שכמה החמצות מדהימות של גרמניה לא נהפכו לשערים. אבל מה שכן, ההיסטוריה נכתבה באותו רגע שנשמעה שריקת הסיום של אותו משחק של ערב הסעודית. שמענו צעקות, ראינו בכי של שמחה, ואפילו קפצנו והתחבקנו עם כל גול.
לאט לאט האוהדים התחילו לעזוב את המגרש. שעה אחרי סוף המשחק, עדיין היו שם כמה מאות סעודים, שמעבר לצילומים ושירה רצו כנראה לנשום את האוויר של היום המיוחד הזה. ואני שם, ישראלי, ברזילאי, יהודי, עיתונאי, אוהד, מטורף על כדורגל וכל מה כל שמסביב. וואלה, זה היה יום מושלם מכל הבחינות האלה.
הצטלמתי, והתחלתי לדבר עם כמה מהאוהדים הסעודים וניסיתי לשבת עם אחד או שניים מהם. אפילו הצלחתי, ישבו ודיברו איתי כמה בחורים, כי בחורות לא רצו לדבר. הסעודים דיברו אנגלית רהוטה והתלבשו בגדים מודרניים לחלוטין.
אבל עם כולם, כשהתחלתי להתקרב לנושא הקשור עם ישראל, הם התחילו להגיב בצורה קצת, הייתי אומר, מוזרה. למזלי, הצגתי את עצמי כברזילאי, אז כל ההתחלות היו ממש קלילות: כולם ישבו לידי, ודיברו איתי בכיף. עד אותו רגע שהשם "ישראל" עלה לחלל האוויר.
היחיד שלא קם והלך כשהנושא עלה, היה יוסוף אל-סעידייה, בן 26, בוגר מדעי המחשב באוניברסיטת ריאד, ועכשיו מתגורר בעיר דמאם. הוא לא הרגיש בנוח עם השאלות, אבל החליט לשתף במחשבותיו בכל זאת.
מה מסמלת בשבילך העובדה שהאירוע הגדול בעולם מתרחש היום באחת ממדינות ערב?
"זה אחד ההישגים הגדולים ביותר של העולם הערבי, לפי דעתי. אנחנו ממשיכים לנסות להראות לעולם שאנחנו אנשים רגילים, שלא כולנו מחבלים, שאנחנו מכבדים את העולם, וכמובן מחכים שהעולם גם יכבד אותנו. לחשוב שכל העולם היום מדליק טלוויזיה ורואה אירוע כזה באחת ממדינות ערב, זה אומר שאנחנו חלק מהעולם. אין דבר תרבותי מזה, ועלינו להבין כיצד לקבל אנשים מכל העולם אצלנו בבית, ושכולם יקבלו אותנו גם".