| ארז רביב, חדשות דבר |
הלחצים שהפעילה ארצות הברית על לבנון וישראל להצליח להגיע לפשרה בנושא הגבול הימי מושפעים במידה רבה ממשק הגז. מעבר לאינטרסים הישראלי המקומי, לפיו כל גבול ישראלי מוכר הדדית ובינלאומית מהווה הישג דיפלומטי ופוליטי התורם לקיומה היציב של המדינה, רק השינויים בתחום האנרגיה והגז מסבירים מדוע עד העשור האחרון לא התקיים כלל תיחום גבולות ימיים.
הסכם תיחום הגבול הימי עם לבנון הוא חלק מתמונה אסטרטגית חובקת עולם, שמתנקזת ברובה לסוגיית הגז. היכולת של מדינות אויב לשתף פעולה בתחום הימי, היא סממן חשוב ליכולת להבטיח את קיומם של פרויקטים אזוריים גדולים בהרבה ממאגר הגז שבשטח המחלוקת.
מבחינה חוקית, השטח הימי של מדינה נחלק לשניים, עד 12 מייל ימי (כ-22 קילומטר) יכול להיחשב שטח ריבוני של המדינה. אחריהם קיים אזור כלכלי בלעדי (עד 220 מייל ימי או כ-370 ק"מ) שאינם שטח של המדינה, אך רק לה יש זכות להקצות את משאבי הים, דוגמת דיג ואנרגיה, זכות זו היא כלכלית בלבד. כל המדינות האחרות רשאיות לעבור במים אלו באופן חפשי ואף להניח בהן תשתיות כלכליות כמו צנרת גז או חשמל.
בפועל, ללא ההסכם, אף חברת קידוחי נפט וגז בינלאומית לא הסכימה לפעול בלבנון וגם ישראל נמנעה מפיתוח מאגר בשטח המחלוקת, ולכן נראה שמדובר בהישג לשני הצדדים, אך התמונה הרחבה משמעותית עוד יותר.
"אם ישראל ולבנון יראו שהן יכולות לשתף פעולה בנושא כזה, זה סממן חיוני לקידום פרויקטים הרבה יותר גדולים בתחום הגז",
אומר ל'דבר" ד"ר עילי רטיג, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ומומחה אנרגיה.
"היום, למרות המחסור החמור בגז באירופה והרצון להתנתק מרכישת גז מרוסיה, עדיין אין מספיק גז ליצוא באזור שלנו כדי לממן פרויקט משותף כמו צינור האיסטמד, או אפילו מתקן נוסף ליצוא גז מונזל (LNG)".