שוק ההון הישראלי שוב פותח את הדלת לחברות זרות ללא בטוחות

| לי שיין, יועצת תקשורת ואסטרטגיה לחברות בשוק ההון |

"הישראלים לא לומדים מהעבר" – כך אמר לי לאחרונה בכיר בשוק ההון, כשהתייחס לגל החדש של גיוסי החוב של חברות זרות בבורסת תל אביב. "אחרי הקריסות של ברוקלנד, אול-יר וסטארווד, חשבנו שהשוק יהפוך זהיר יותר, אבל הנה זה חוזר – רק הפעם במספרים גדולים יותר".

הנתונים מגבים את התחושה הזו: בשנת 2024 היקף גיוסי האג"ח של חברות זרות בבורסת תל אביב זינק ביותר מפי שניים לעומת השנה שקדמה לה, והגיע ל-8.4 מיליארד שקל. מספר הסדרות שהונפקו עלה מ-22 ל-34, אך יותר ממחציתן גויסו ללא כל בטוחות. מה זה אומר על המשקיעים הישראלים? האם מדובר בהתבגרות של השוק, או בעוד הימור מסוכן שעלול להסתיים באותו מקום שבו היינו לפני פחות מעשור?

המודל של גיוסי החוב באמצעות חברות BVI, שהתאגדו באיי הבתולה הבריטיים, כבר הוכח ככישלון בעבר. קריסות מהדהדות של חברות כמו ברוקלנד, אול-יר וסטארווד במהלך 2018-2020 הובילו להסדרי חוב כואבים ולפגיעה משמעותית בכספי המשקיעים. אותן חברות גייסו מיליארדי שקלים בבורסה הישראלית על בסיס נכסים שמעולם לא נבדקו לעומק, תוך שימוש בהבטחות לתשואות גבוהות, אך כשהמציאות היכתה – המשקיעים נותרו מול הפסדים כבדים.

מדוע זה קורה שוב? הסיבות ברורות: השוק הישראלי מספק אלטרנטיבה אטרקטיבית עבור החברות הזרות. בארצות הברית אין ביקוש משמעותי להנפקות אג"ח בסכומים נמוכים מ-400-500 מיליון דולר, בעוד שבישראל הן יכולות לגייס סכומים צנועים יותר בקלות יחסית. נוסף לכך, הריבית הגבוהה בארה"ב הופכת את הגיוסים בישראל לזולים ואטרקטיביים יותר. המשקיעים הישראלים, מצדם, נמשכים להבטחות לתשואה גבוהה יותר וממשיכים להזרים כספים לתוך אותן הנפקות, מתוך הנחה שהפעם הדברים יתנהלו אחרת.

אך כדי להבטיח שהתוצאה לא תהיה זהה לזו של העבר, ישנם מספר לקחים מרכזיים שהמשקיעים – ובפרט המוסדיים – חייבים ליישם:

הלקח הראשון - לא להסתנוור מהתשואה. ככל שהתשואה שמציעה אג"ח גבוהה יותר, כך הסיכון הכרוך בה משמעותי יותר. משקיעים חייבים לבחון האם הפרמיה על הסיכון אכן מצדיקה את ההשקעה, ולא רק להסתכל על המספרים המבטיחים.

הלקח השני - לדרוש שקיפות וממשל תאגידי תקין. בעבר, רבים מהמשקיעים התפתו להאמין להצהרות החברות, מבלי לבדוק לעומק את רמות השקיפות שלהן. חברות שאין להן מסורת של דיווחים מסודרים, דירקטוריון מקצועי או רגולציה קפדנית – הן חברות שלא כדאי להכניס לתיקי ההשקעות.

הלקח השלישי - להתעקש על בטוחות ושעבודים. הנתון המדאיג ביותר מהגיוסים האחרונים הוא שיותר ממחצית מהחוב גויס ללא בטוחות. המשקיעים לא יכולים להרשות לעצמם להלוות כספים לחברות שאין להן כוונה להתחייב להחזר אמיתי. ללא שעבודים מספקים, הסיכון גבוה מדי.

הלקח הרביעי - לבצע ניתוח מעמיק של פעילות החברה. בעבר, חברות רבות הציגו תחזיות אופטימיות שלא התממשו. המשקיעים צריכים להקפיד לבדוק את הדוחות הכספיים, את ההיסטוריה של החברות, את רמות החוב שלהן ואת התוכניות העסקיות הריאליות שלהן.

והחשוב ביותר - לזכור כי ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה. פעמים רבות, התנהגות השוק היא מחזורית. מה שנראה כהזדמנות נהדרת היום, עלול להתגלות כמלכודת מחר. ההשקעות הטובות ביותר הן אלו שמבוססות על ניתוח יסודי – ולא על אופנה חולפת.

הרגולטורים, המוסדיים והמשקיעים הפרטיים חייבים להפסיק להתייחס לגיוסי החוב של חברות זרות כאל דבר מובן מאליו. השוק הישראלי לא יכול להרשות לעצמו לחזור על אותן טעויות, ואם לא תינקט גישה זהירה יותר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב בעוד כמה שנים עם גל של קריסות שיגרום נזק עצום לחוסכים ולמשקיעים.

המסקנה ברורה: אם השוק הישראלי לא יפעל באחריות וידרוש בטוחות אמיתיות, ממשל תאגידי תקין וניתוח סיכונים מעמיק, הוא עלול לגלות שהטרנד של היום הוא המשבר של מחר. בפעם הבאה שתגיע קריסה – אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.