| מאיה רונן, חדשות דבר |
חדשות "דבר" שני אירועים לאומיים הפכו השנה את מערכת הבחירות לראשות התנועה הקיבוצית לסוערת מהרגיל: הפגיעה הקשה שספגו קיבוצי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, והמחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט במהלך השנה האחרונה. מובילי המחאה פעלו לטובת המועמדת הדס ילין, שזכתה לסרטוני המלצה אישיים של משה רדמן ושקמה ברסלר, ולמרות זאת, בבחירות ניצח ליאור שמחה, עם 54% מהקולות.
שמו של שמחה פחות מוכר ברמה הלאומית, אבל ידוע בתנועה הקיבוצית. הוא היה מזכ"ל קיבוץ נצר סרני שבו הוא חבר, וב-2019 הפסיד בהפרש קטן בבחירות להנהגת התנועה הקיבוצית מול המזכ"ל היוצא, ניר מאיר. מאז כיהן כמנכ"ל התאחדות יצרני החלב, והוביל את המשא ומתן עם הממשלה והאוצר בנושא הרפורמות בחקלאות בתחום זה. קמפיין הבחירות שלו היה ארוך, כלל מעבר בין קיבוצים רבים, וזכה לתמיכתם של מזכ"לי התנועה בעבר.
הוא בן 48, נשוי לכרמל, רופאה אונקולוגית, אב לארבעה, ולא מתבייש להגיד: "אני גאה להיות קיבוצניק. הוריי נולדו בקיבוץ, ילדי נולדו בקיבוץ, ואני מקווה, ואעשה כול שביכולתי, כדי שנכדיי יחיו בקיבוץ".
אין הרבה אנשים שהחלום שלהם הוא לעמוד בראש התנועה הקיבוצית."התנועה הקיבוצית יכולה, ברמת הפוטנציאל הארגוני שלה, להיות מאוד משמעותית; יכולה וצריכה להוביל דרך בחברה הישראלית. אני באתי בעיקר בשביל רעיון ודרך. אני לא גדול בתורה, אבל אני יודע שהקיבוץ צריך להיות קיבוץ ולא עיר או ישוב קהילתי. המושב…